מֵעֵט לְעֵת
מֵעֵט לְעֵת
נפגשנו בשדה, לא במקרה. היה בה משהו נעלם, יפה. עדין... התישבתי לידה. אני דיברתי, היא שתקה... סתם כך ברוח, בצל, לקלף תפוח עם האופינל.
אחר כך השמש כבר עמד בשמים, הרוח נח. עיני נעצמות. גופי מתמזג עם האדמה החמה ואני חולם... עוד אחר-הצהריים פראי כזה.
יש בהם בהרים האלו מן זוהר, כח משיכה. אתה יושב פה עם כל היופי והטוב והאנרגיה הזאת חודרת בך. בלי שאתה מודע, פתאום יש צורך להתאחד עם ה- אורגניות הזאת. זה משדר אמון, השקט הזה שעוטף אותך. שהדברים יסתדרו, שהנחלים יזרמו, שהאור, ללא רעש, ללא מהומה, יאיר בבוא הזמן - את לבבות האנשים, את כל המסוממים.
הרכב שהיה צריך לאסוף אותי התגלגל במורד השלוחה, מסתבך בענני אבק ארוכים. חרבות אור של שמש חודרות בהם, והם מתפזרים. היא, היפה, נעלמה!
– יש משהו לא רגיל מלהיב באביב. משהו פולחני, חגיגי, ראשוני. יש משהו שמתחדש, מן אופטימיות, הרגשה, תאווה, ואולי אהבה.
ראו גם: משל ודמיון ← סיפורים קצרים Audio
.ניב גרטי - כל הזכויות שמורות
© 2026 All rights reserved. Niv Garti. Contact
אין לעשות כל שימוש ביצירות, כולן או חלקן, ללא אישור מראש ובכתב.